הכרעת דין בתיק ת"ד 38-09-11

1.         העובדות המוסכמות

ביום 19.8.10 נהג הנאשם טנדר בקרית ארבע וכיוון נסיעתו הכללי גבעת החרסינה (מדרום לצפון). בהגיע הנאשם למעבר החציה בצומת היציאה מקרית ארבע פגע בשתי הולכות רגל (אם ובת) שהגיעו מימינו. כתוצאה הולכות הרגל נחבלו חבלה של ממש.

2.         השאלה שבמחלוקת

-         האם ניתן לייחס לנאשם אחריות לאירוע התאונה.

-         מהיכן להיכן חצו הולכות הרגל.

-         מקום אירוע התאונה ביחס למעבר החציה.

-         בתשובה לאישום גם הסביר ב"כ הנאשם " הן(הולכות הרגל - י.ר.) קפצו לכביש אחרי שהנאשם אפשר לאמא לעבור... האמא קפצה...".

3.         תימצות הראיות

עדת התביעה העיקרית היתה דנה פאצ'ואנו (ע.ת. 2). ע.ת. 2 הסבירה כי הלכה עם בתה ובנה על המדרכה מכיוון מזרח (מכיוון היציאה מקרית ארבע) למערב.  ע.ת 2 הגיעה למעבר החציה ושם בנה חצה ראשון וסיים החציה. לאחר, היא ובתה החלו לחצות והגיעו לאמצע המעבר], שם נפגעו מרכב הנאשם שהגיע משמאלן (פרוט' עמ' 16 ש' 28-16). ע.ת. 2 העידה כי הלכה " הליכה רגילה" וכלל לא הבחינה ברכב (פרוט' עמ' 16 ש' 30 ועמ' 1 וש' 11). בחקירתה הנגדית חזרה על עדותה אשר לכיוון הליכתה (ראה לעניין הסבריה ע"ג ת/1 חץ כחול צהוב). משהתייחסה לבנה הסבירה כי הלך לפניה (פרוט' עמ' 18 ש' 17, ש' 30-19 ועמ' 19 ש' 2-1).

לבקשת ההגנה הוגשה הודעת ע.ת. 2 ובהודעתה (נ' 1) שנמסרה כ- 10 ימים לאחר התאונה מסרה גירסה דומה תוך שהזכירה את בנה משה שחצה הכביש לפניה (ש' 27 לדף 1 וש' 16 לדף 2).

ע.ת. 1 הינו הבוחן המשטרתי שהגיש שורת מסמכים (ת/1 - ת/8).

בת/5 (חוו"ד בוחן) בסכמו ממצאיו בסע' 14 כתב כי יש שדה ראיה של 100 מטר לעבר מעבר החציה, כי הרכב היה תקין, התשתית תקינה וכי מיקום סופי של הרכב מקורו בכך שהיתה האטה לא עקבית של הנהג עקב בלבול.

בעדותו הסביר " מדובר בשדה ראיה פתוח במעבר חציה. הרכב היה צריך להאט נסיעתו ולעצור במיוחד כאשר רואה הולכי רגל עוברים ממעבר חציה ראשון ועוברים לשני. הן עמדו על האי תנועה ממנו יצאו הולכי הרגל לכיוון השני..." (פרוט' עמ' 2 ש' 20-17).

עוד העיד הבוחן כי המרחק שעבר הנאשם מרגע הפגיעה עד העצירה מהווה אינדיקציה לכך שהנאשם לא נסע במהירות איטית (פרוט' עמ' 2 ש' 26-23). משהתייחס הבוחן לגבי מקום בו חצתה ע.ת. 2 הכביש הסביר כי התבסס על עדותה ועל הגיון באופן בו חוצים הולכי רגל הכביש (פרוט' עמ' 3 ש' 13-7 ועמ' 6 ש' 5-1).

משנשאל אם הממצאים הסופיים היו שונים בהנחה וגירסת הנאשם אשר לאופן החציה שיקפה את שאירע וע.ת. 1 השיב בשלילה (פרוט' עמ' 6 ש' 26-25).

עד ההגנה העיקרי היה הנאשם. בהודעתו במשטרה (ת/4) שנמסרה 4 ימים לאחר התאונה טען כי ראה אישה ואולי בילד  במעבר חציה המצוי מימין כיוון נסיעתו בכביש המוביל ליציאה מקרית ארבע (ראה חץ צהוב בת/1). משמע הולכי הרגל חצו לכיוון נסיעתו במקביל לכביש (מצפון לדרום). לאור האמור הוריד הילוך כי חשב שהולכת הרגל לא תחצה מסלול נסיעתו ובלשונו "... כי חשבתי שהיא רוצה לחצות את הכביש, בכל מקרה ואז הגעתי ל- 7-5 מטר ממנה וראיתי שהיא לא חוצה ולא רוצה לחצות את הכביש זה עניין של שניות ואז שילבתי להילוך שלישי והתחלתי לנסוע ואז פחות ממטר ממנה היא התחילה לרוץ לאמצע הכביש..." (ש' 21-15).

בהמשך אישר הנאשם כי פגע בהולכת הרגל ובילדה.

משנדרש למרחק בו הבחין בהולכת הרגל השיב 70 מ' (ש' 45).

משנדרש לאופן החציה השיב " היא הסתובבה במכה אחת בלי להסתכל עלי והתחילה לרוץ" (ש' 59-58).